<h1>סמ"ק מצוריך סימן קפ"ו</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שלא יחזיר המגרש אשתו משנשאת לאחר כדכתיב (דברים כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', ובין מן האירוסין ובין מן הנשואין כחכמים (יבמות דף י"א)א) וכן כיוצא כזה אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה בעד אחד ונישאת ואחר כך בא בעלה דאמרינן (יבמות דף פ"ז) תצא מזה ומזה, וכן אם נתגרשה בגט פסול ונישאת, ודווקא נישאת אבל נתקדשה מותרת להחזיר לו, וכן אם נישאת על פי עדים ונמצאו שקרים, ועד אחד נאמן בין באשה בין איש בין ביבמה אפילו עבד ואשהב) חוץ מצרתה ויבמתה וכלתה וחמותה ובת בעלה, וגוי נאמן מסיח לפי תומו, והיא עצמה נאמנת היכא דלא שייך למימר דאמרי בדדמי כגון מת בעלי במלחמהג). ואשה שזינתה תחת בעלה בעדים או שלא בעדים אסורה עליו אם קינא לה ונסתרה, ושמא הלכה כמאן דאמר (סוטה ב') קינוי על פי עצמו ולכך יזהר אדם שלא יאמר לאשתו אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני שמא תסתתר ותהא אסורה לו ולא יוכל לגרשה בעל כרחה מפני תקנת רבינו גרשום ותהא עמו באיסורה). א)0פסק האלפס דגרושה שזינתה לאחר שנתגרשה מותרת לחזור לבעלה הראשון, מאי טעמא אישות כתיב בה [עכ"ל. וכן] כתב אבי העזרי נראה לי כדבריו דלא מוקמינן קרא דאחרי הוטמאה אלא בסוטה הנסתרת והיינו שזינתה תחת בעלה, (לס"ג) [מרדכי (יבמות סי' ב')]. ב)0אמרינן התם בפרק האשה שהלכה (דף קי"ז) אמר רב נחמן באת אשתו לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין דאדעתא דכתובה אתאי, ומסופק שם באמרה שני דברים מת בעלי ותנו לי כתובתי מהו, עכ"ל. [אפילו עד מפי עד מפי שפחה מפי קרובים נאמנים, עכ"ל תוספות. משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרי, עכ"ל פרק האשה שלום (דף קט"ז)]. ג)0ועד אחד במלחמה בעיא היא ולא איפשט ופסק רב אלפס שאין מועיל אלא אם כן אמר מת וקברתיו שזהו עדות ברור ואם לא אמר כן אף שני עדים אינם נאמנים, וכתב רבינו משה (הלכות גירושין פ' י"ג ה"ב) אינה נאמנת לומר מת במלחמה אף בקברתיו (ו)אם המלחמה ידועה גרסינן בירושלמי (יבמות פרק ט"ו ה"א) עד אחד [אומר] מת במלחמה מהו ומסיק דמעשה בא לפני ר' אמי ואמר אם נשאת לא תצא ואם לא נשאת לא תינשא, עכ"ל בפרק האשה, ס"ג. ד)0[עבד רבינו תם מעשה ביהודית שנשתמדה ולקחה גוי להיות לו לאשה ונתגיירו והתיר רבינו תם להיות לה לאיש אע"ג דתרי נטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל דאין (עמה) [ערוה] לגוי וראייתו מאסתר דפרהסיא הוה [וכו'], ולא נראה דהא אמרינן מזנה על יד גוי ואם כן יש ערוה לגוי, עכ"ל בסוף פרק בן סורר ומורה בתוספות (סנהדרין דף ע"ד ד"ה והא)]. ה)0תו' מס"ג. ואם לא קינא לה ונסתרה אינה נאסרת על בעלה, ופסק רבינו חננאל (מכות דף ז') שנאסרה לבעלה משעת שיראו עדים שמתנהגים זה עם זה דבוקים במחבואות כמנאפים, ואין צריך שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת. הג', אבל משישמעו אותן מנאפים לא שמענו כי מה שמיעה שייכת במנאפים כך פירש הר"ם, עכ"ל המרדכי (יבמות סי' ט"ו). אבל בסתירה לבד אינה נאסרת כאשר ביארנו. גרסינן בפרק ארוסה במסכת סוטה (דף כ"ז) אשה מזנה בניה כשירים רוב בעילות אחר הבעל.
<h2>דף כה.</h2>
תו' מס"ג, בפרק האשה (דף קי"ז) בא אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואחר כך בא אחד והכחיש הראשון ואומר לא מת הרי זה לא תצא מהתירה הראשון שכך הוא אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדות ואין דבריו של אחד במקום שנים. הג', המעיד על אשה לא יש(י)אנה ודווקא אחד שמעיד שמא לכך הוא עושה שישאנה אבל שנים איתתא [לבי תרי] לא חזיא ומותרת לו, עכ"ל בפרק ב' דכתובות (דף כ"ב).
כבר ביארנו שעד מפי [עד] (אחר) מפי עבד מפי שפחה מפי קרובים נאמנים במה דברים אמורים ששמע מפי בן דעת מת פלוני אבל שמע מפי שוטה או קטן אין סומכין על דבריהם. שמע מפי התינוקות שאמרו עכשיו באנו מהספידו של פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני חכם עלה אחר מטתו כך וכך עשה במטתו על פי הדברים האילה וכיוצא בהם מעיד על פיו ומשיאין אשתו. ישראל שאמר הרגתי את פלוני הרי אשתו תנשא עליו ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע הרי העיד שמת. כבר ביארנו שגוי מסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד הרי הגוי מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה כמה טובה עשה עמי או כשגוי מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמיהני לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אילו שהם מראים שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן וישראל ששמע מפי גוי מסיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו במה דברים אמורים כשלא היה שם אמתלא [בעדות] (בדיבור) הגוי אבל הייתה שם אמתלא לא שמא לא יתכוין אלא לדבר אחר כגון שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי את פלוני אין זה מסיח לפי תומו שכונתו להטיל אימה על זה. וכן אם שמע מערכאות של גוים הרגנו את פלוני אין נאמנים שהן מחזיקין עצמם בכזב כדי להטיל אימה וכן כל [כיוצא] כדברים אילו. ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן אין מעידין עליו שאיפשר שלא יאכלוהו, נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה (אחת) [רותחת] של יין או שמן או שנשחט בו רוב הסימנים שאי איפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אילו מעידין עליו. ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדיקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת, ואם ראו העוף אוכל במקום שהנשמה יוצאה בנטילתו כגון מראשו [או כגון מוחו] או לבו או בני מעיין הרי זה מעידין עליו שמת, עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או ראיתיו במפולת או שטבע בים הגדול שמת וכיוצא כאלה דברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. בא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה הואיל ואנחנו יודעים פלוני הידוע הרי אשתו מותרת ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת, יצא ישראל וגוי למקום אחד ובא גוי והסיח לפי תומו ואמר איש פלוני שיצא עמי מכאן (עמי) מת משיאין אשתו אע"פ שאין הגוי יודע אותו האיש והוא שאומר קברתיו, עכ"ל המימוני (הלכות גירושין פי"ג).
<h2>דף פז:</h2>
שלא יחזיר המגרש אשתו משנשאת לאחר כדכתיב (דברים כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', ובין מן האירוסין ובין מן הנשואין כחכמים (יבמות דף י"א)א) וכן כיוצא כזה אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה בעד אחד ונישאת ואחר כך בא בעלה דאמרינן (יבמות דף פ"ז) תצא מזה ומזה, וכן אם נתגרשה בגט פסול ונישאת, ודווקא נישאת אבל נתקדשה מותרת להחזיר לו, וכן אם נישאת על פי עדים ונמצאו שקרים, ועד אחד נאמן בין באשה בין איש בין ביבמה אפילו עבד ואשהב) חוץ מצרתה ויבמתה וכלתה וחמותה ובת בעלה, וגוי נאמן מסיח לפי תומו, והיא עצמה נאמנת היכא דלא שייך למימר דאמרי בדדמי כגון מת בעלי במלחמהג). ואשה שזינתה תחת בעלה בעדים או שלא בעדים אסורה עליו אם קינא לה ונסתרה, ושמא הלכה כמאן דאמר (סוטה ב') קינוי על פי עצמו ולכך יזהר אדם שלא יאמר לאשתו אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני שמא תסתתר ותהא אסורה לו ולא יוכל לגרשה בעל כרחה מפני תקנת רבינו גרשום ותהא עמו באיסורה). א)0פסק האלפס דגרושה שזינתה לאחר שנתגרשה מותרת לחזור לבעלה הראשון, מאי טעמא אישות כתיב בה [עכ"ל. וכן] כתב אבי העזרי נראה לי כדבריו דלא מוקמינן קרא דאחרי הוטמאה אלא בסוטה הנסתרת והיינו שזינתה תחת בעלה, (לס"ג) [מרדכי (יבמות סי' ב')]. ב)0אמרינן התם בפרק האשה שהלכה (דף קי"ז) אמר רב נחמן באת אשתו לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין דאדעתא דכתובה אתאי, ומסופק שם באמרה שני דברים מת בעלי ותנו לי כתובתי מהו, עכ"ל. [אפילו עד מפי עד מפי שפחה מפי קרובים נאמנים, עכ"ל תוספות. משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרי, עכ"ל פרק האשה שלום (דף קט"ז)]. ג)0ועד אחד במלחמה בעיא היא ולא איפשט ופסק רב אלפס שאין מועיל אלא אם כן אמר מת וקברתיו שזהו עדות ברור ואם לא אמר כן אף שני עדים אינם נאמנים, וכתב רבינו משה (הלכות גירושין פ' י"ג ה"ב) אינה נאמנת לומר מת במלחמה אף בקברתיו (ו)אם המלחמה ידועה גרסינן בירושלמי (יבמות פרק ט"ו ה"א) עד אחד [אומר] מת במלחמה מהו ומסיק דמעשה בא לפני ר' אמי ואמר אם נשאת לא תצא ואם לא נשאת לא תינשא, עכ"ל בפרק האשה, ס"ג. ד)0[עבד רבינו תם מעשה ביהודית שנשתמדה ולקחה גוי להיות לו לאשה ונתגיירו והתיר רבינו תם להיות לה לאיש אע"ג דתרי נטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל דאין (עמה) [ערוה] לגוי וראייתו מאסתר דפרהסיא הוה [וכו'], ולא נראה דהא אמרינן מזנה על יד גוי ואם כן יש ערוה לגוי, עכ"ל בסוף פרק בן סורר ומורה בתוספות (סנהדרין דף ע"ד ד"ה והא)]. ה)0תו' מס"ג. ואם לא קינא לה ונסתרה אינה נאסרת על בעלה, ופסק רבינו חננאל (מכות דף ז') שנאסרה לבעלה משעת שיראו עדים שמתנהגים זה עם זה דבוקים במחבואות כמנאפים, ואין צריך שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת. הג', אבל משישמעו אותן מנאפים לא שמענו כי מה שמיעה שייכת במנאפים כך פירש הר"ם, עכ"ל המרדכי (יבמות סי' ט"ו). אבל בסתירה לבד אינה נאסרת כאשר ביארנו. גרסינן בפרק ארוסה במסכת סוטה (דף כ"ז) אשה מזנה בניה כשירים רוב בעילות אחר הבעל.
<h2>דף קיא:</h2>
האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסיד כתובתה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. הג' תימה דשמואל [פסק] כרבן גמליאל (עיין כתובות דף י') דהיא נאמנת ויש לומר דהתם הטעם משום ברי ושמא אבל הכא אינה אומרת נאנסתי אלא אומרת לא מצא פתח פתוח ואם תאמר תהא נאמנת על ידי מגו דאי בעי אמרה משאירסתני נאנסתי ויש לומר דלא אמרינן מגו במקום חזקה דאין אדם טורח כו', ובפרק קמא דבבא בתרא (דף ה') בעיא ולא איפשטא ואמרינן אוקי ממונא אחזקת מריה ולא טענינן ליה אלא בחרשת כדמוכח בפרק אילו נערות (דף ל"ו), עכ"ל המרדכי (כתובות סי' קל"ה). ויש בה תרי ספיקי להפסיד לה כתובתה, דאם נבעלה קודם נישואין בין באונס ובין ברצון הרי הפסידה דמקח טעות הוא ואם תחתיו שמא ברצון והפסידה כתובתה, ואין בזה כי אם חד ספיקא כדי שלא תפסיד דהיינו שמא זינתה תחתיו באונס, ולכך אפילו אינו נאמן לאוסרה עליו נאמן להפסידה כתובתה. ואילו הם הדינים, האומר פתח פתוח מצאתי והיא אומרת להד"מ אע"ג ששניהם ברי וברי נאמן לאסור עליו ולהפסיד כתובתה, דווקא באשת כהן או באשת ישראל וכגון דקביל אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דליכא אלא חד ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא, ועוד דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, והני מילי כשטוען תכף כשבא עליה ביאה ראשונה למחר אבל לאחר כמה ימים אינו נאמן דליכא למימר האי טעמא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דשמא הוא שונא אותה ורוצה לאבד כמה סעודות להנקם ממנה, אבל לאוסרה עליו נאמן אפילו לאחר כמה ימים דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורה. הגה"ה, ולר"י נראה שאין לחלק בין טענת פתח פתוח בין לאלתר בין לזמן מרובה אלא כמו שמפרש ביבמות בפרק בית שמאי (יבמות קי"א) דתניא טענת בתולים כל שלשים יום כו', עכ"ל המרדכי (כתובות סי' קל"ג). וכתב הר"א והר"ם דהא דאמרינן נאמן להפסידה כתובתה דווקא מנה ומאתים אבל תוספת לא תפסיד, וטעמא איסתבר הוא שהרי תקנת חכמים הוא שיכול להפסידה אם אמר פתח פתוח מצאתי ואינו יכול להפסידה אלא מה שתיקנו חכמים אבל תוספת לא. הגה"ה, ורשב"ם הגיה על דבריהם ז"ל ומה דתקינו אמרינן חזקה כל שכן דיהיב לה, עכ"ל מרדכי (סי' קל"ה). וכתבו הגאונים דיכול להשביעה על התוספת כדין כל הנשבעין [ונוטלין] וא"ד כמה שהביאה ליד בעלה לא תפסיד. דין אשת ישראל, שלא קבל אביה קידושיה כשהיא קטנה. אם אמר פתח פתוח מצאתי אינו נאמן לאוסרה עליו דהא אית ביה תרי ספיקי ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו ואם תימצי לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון. וכתב גאון אחד אם אמר הבעל ברי לי שזינתה תחתי ברצון והיא אומרת להד"מ כי אנוסה הייתי דאסורה עליו דשוויה נפשיה חתיכה דאיסורה ולהפסיד כתובתה נאמן אם טוען זה אחר בעילה ראשונה מאחר שהוא טוען ברי אפילו תטעון כל מה שתרצה נאמן, אבל לאחר זמן נאמן לאוסרה עליו ואינו נאמן להפסיד כתובתה. ובחור פי' שלא נשא אשה מימיו עד היום איכא דאמרי דאין נאמן לומר פתח פתוח מצאתי ואיכא דאמרי דנאמן.
<h2>דף קיד:</h2>
תנן האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם ואמרה מת בעלי, פ"ה ואפילו סתמא דלא אמרה על מטתו בהדיא, נאמנת ותנשא, מסתמא על מטתו קאמרה, ובזמן שיש מלחמה בעולם ושלום בינו ובינה ואמרה מת בעלי סתמא אינה נאמנת, דמסתמא מת בעלי במלחמה קאמרה ואינה נאמנת, מאי טעמא אמר רבא משום דאמרה בדדמי, פ"ה מאומד לבה ואע"ג דלא חזיתיה דמית סלקא דעתא בכל הני דקטיל הוא פליט, בתמיה פירוש אם פירש המינה חדש או חדשים ושמעה שנהרגו רבים באותו הדרך אומרת בליבה ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים ואם תמצא לומר כיון דשלום בינו לבינה נטרה זימנין דמחן ליה בגירא או ברומחא סברא ודאי מית ליה, ואיכא דעביד ליה סמתרי פירוש תחבושת. קטטה בינו לבינה ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ויש לומר מתוך ששונאתו היא אינה ר"ל אך רוצה לאסור עצמה עליו, רעבון גריע ממלחמה דאילו במלחמה כי אמרה מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון דעד אומרה מת וקברתיו [דאילו במלחמה סברה שמא ברח וניצל אבל ברעב] (ו)היא סבורה איך יחיה. (דכי אמרה לה במלחמה ולא מהימנא ואמרי לה אינו במלחמה מהימנא) [דבר אמרי לה כמלחמה ולא מהימנא ואמרי לה אינו כמלחמה ומהימנא]. עשינו עלינו בית או מערה, פירוש הציתוהו באש ונתמלא עשן ואני ברחתי והוא נשאר שם ומת, אינה נאמנת דאמרי לה כי היכא דלדידך איתרחש ניסא לדידיה נמי איתרחש ניסא. נפלו עלינו גוים או ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת, פ"ה כיון דמלחמה קטנה היא ואי הוה בהדיא לא אמרה בדדמי אלא נטרה וחזיא דמית דאשה לא מסתפיא מליסטים כדרב אידי דאמר אשה כלי זינה עליה, עכ"ל ביבמות (דף קט"ו).
<h2>דף קטו.</h2>
שלא יחזיר המגרש אשתו משנשאת לאחר כדכתיב (דברים כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', ובין מן האירוסין ובין מן הנשואין כחכמים (יבמות דף י"א)א) וכן כיוצא כזה אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה בעד אחד ונישאת ואחר כך בא בעלה דאמרינן (יבמות דף פ"ז) תצא מזה ומזה, וכן אם נתגרשה בגט פסול ונישאת, ודווקא נישאת אבל נתקדשה מותרת להחזיר לו, וכן אם נישאת על פי עדים ונמצאו שקרים, ועד אחד נאמן בין באשה בין איש בין ביבמה אפילו עבד ואשהב) חוץ מצרתה ויבמתה וכלתה וחמותה ובת בעלה, וגוי נאמן מסיח לפי תומו, והיא עצמה נאמנת היכא דלא שייך למימר דאמרי בדדמי כגון מת בעלי במלחמהג). ואשה שזינתה תחת בעלה בעדים או שלא בעדים אסורה עליו אם קינא לה ונסתרה, ושמא הלכה כמאן דאמר (סוטה ב') קינוי על פי עצמו ולכך יזהר אדם שלא יאמר לאשתו אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני שמא תסתתר ותהא אסורה לו ולא יוכל לגרשה בעל כרחה מפני תקנת רבינו גרשום ותהא עמו באיסורה). א)0פסק האלפס דגרושה שזינתה לאחר שנתגרשה מותרת לחזור לבעלה הראשון, מאי טעמא אישות כתיב בה [עכ"ל. וכן] כתב אבי העזרי נראה לי כדבריו דלא מוקמינן קרא דאחרי הוטמאה אלא בסוטה הנסתרת והיינו שזינתה תחת בעלה, (לס"ג) [מרדכי (יבמות סי' ב')]. ב)0אמרינן התם בפרק האשה שהלכה (דף קי"ז) אמר רב נחמן באת אשתו לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין דאדעתא דכתובה אתאי, ומסופק שם באמרה שני דברים מת בעלי ותנו לי כתובתי מהו, עכ"ל. [אפילו עד מפי עד מפי שפחה מפי קרובים נאמנים, עכ"ל תוספות. משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרי, עכ"ל פרק האשה שלום (דף קט"ז)]. ג)0ועד אחד במלחמה בעיא היא ולא איפשט ופסק רב אלפס שאין מועיל אלא אם כן אמר מת וקברתיו שזהו עדות ברור ואם לא אמר כן אף שני עדים אינם נאמנים, וכתב רבינו משה (הלכות גירושין פ' י"ג ה"ב) אינה נאמנת לומר מת במלחמה אף בקברתיו (ו)אם המלחמה ידועה גרסינן בירושלמי (יבמות פרק ט"ו ה"א) עד אחד [אומר] מת במלחמה מהו ומסיק דמעשה בא לפני ר' אמי ואמר אם נשאת לא תצא ואם לא נשאת לא תינשא, עכ"ל בפרק האשה, ס"ג. ד)0[עבד רבינו תם מעשה ביהודית שנשתמדה ולקחה גוי להיות לו לאשה ונתגיירו והתיר רבינו תם להיות לה לאיש אע"ג דתרי נטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל דאין (עמה) [ערוה] לגוי וראייתו מאסתר דפרהסיא הוה [וכו'], ולא נראה דהא אמרינן מזנה על יד גוי ואם כן יש ערוה לגוי, עכ"ל בסוף פרק בן סורר ומורה בתוספות (סנהדרין דף ע"ד ד"ה והא)]. ה)0תו' מס"ג. ואם לא קינא לה ונסתרה אינה נאסרת על בעלה, ופסק רבינו חננאל (מכות דף ז') שנאסרה לבעלה משעת שיראו עדים שמתנהגים זה עם זה דבוקים במחבואות כמנאפים, ואין צריך שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת. הג', אבל משישמעו אותן מנאפים לא שמענו כי מה שמיעה שייכת במנאפים כך פירש הר"ם, עכ"ל המרדכי (יבמות סי' ט"ו). אבל בסתירה לבד אינה נאסרת כאשר ביארנו. גרסינן בפרק ארוסה במסכת סוטה (דף כ"ז) אשה מזנה בניה כשירים רוב בעילות אחר הבעל.
כבר ביארנו שעד מפי [עד] (אחר) מפי עבד מפי שפחה מפי קרובים נאמנים במה דברים אמורים ששמע מפי בן דעת מת פלוני אבל שמע מפי שוטה או קטן אין סומכין על דבריהם. שמע מפי התינוקות שאמרו עכשיו באנו מהספידו של פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני חכם עלה אחר מטתו כך וכך עשה במטתו על פי הדברים האילה וכיוצא בהם מעיד על פיו ומשיאין אשתו. ישראל שאמר הרגתי את פלוני הרי אשתו תנשא עליו ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע הרי העיד שמת. כבר ביארנו שגוי מסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד הרי הגוי מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה כמה טובה עשה עמי או כשגוי מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמיהני לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אילו שהם מראים שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן וישראל ששמע מפי גוי מסיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו במה דברים אמורים כשלא היה שם אמתלא [בעדות] (בדיבור) הגוי אבל הייתה שם אמתלא לא שמא לא יתכוין אלא לדבר אחר כגון שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי את פלוני אין זה מסיח לפי תומו שכונתו להטיל אימה על זה. וכן אם שמע מערכאות של גוים הרגנו את פלוני אין נאמנים שהן מחזיקין עצמם בכזב כדי להטיל אימה וכן כל [כיוצא] כדברים אילו. ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן אין מעידין עליו שאיפשר שלא יאכלוהו, נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה (אחת) [רותחת] של יין או שמן או שנשחט בו רוב הסימנים שאי איפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אילו מעידין עליו. ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדיקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת, ואם ראו העוף אוכל במקום שהנשמה יוצאה בנטילתו כגון מראשו [או כגון מוחו] או לבו או בני מעיין הרי זה מעידין עליו שמת, עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או ראיתיו במפולת או שטבע בים הגדול שמת וכיוצא כאלה דברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. בא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה הואיל ואנחנו יודעים פלוני הידוע הרי אשתו מותרת ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת, יצא ישראל וגוי למקום אחד ובא גוי והסיח לפי תומו ואמר איש פלוני שיצא עמי מכאן (עמי) מת משיאין אשתו אע"פ שאין הגוי יודע אותו האיש והוא שאומר קברתיו, עכ"ל המימוני (הלכות גירושין פי"ג).
<h2>דף קיז.</h2>
שלא יחזיר המגרש אשתו משנשאת לאחר כדכתיב (דברים כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', ובין מן האירוסין ובין מן הנשואין כחכמים (יבמות דף י"א)א) וכן כיוצא כזה אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה בעד אחד ונישאת ואחר כך בא בעלה דאמרינן (יבמות דף פ"ז) תצא מזה ומזה, וכן אם נתגרשה בגט פסול ונישאת, ודווקא נישאת אבל נתקדשה מותרת להחזיר לו, וכן אם נישאת על פי עדים ונמצאו שקרים, ועד אחד נאמן בין באשה בין איש בין ביבמה אפילו עבד ואשהב) חוץ מצרתה ויבמתה וכלתה וחמותה ובת בעלה, וגוי נאמן מסיח לפי תומו, והיא עצמה נאמנת היכא דלא שייך למימר דאמרי בדדמי כגון מת בעלי במלחמהג). ואשה שזינתה תחת בעלה בעדים או שלא בעדים אסורה עליו אם קינא לה ונסתרה, ושמא הלכה כמאן דאמר (סוטה ב') קינוי על פי עצמו ולכך יזהר אדם שלא יאמר לאשתו אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני שמא תסתתר ותהא אסורה לו ולא יוכל לגרשה בעל כרחה מפני תקנת רבינו גרשום ותהא עמו באיסורה). א)0פסק האלפס דגרושה שזינתה לאחר שנתגרשה מותרת לחזור לבעלה הראשון, מאי טעמא אישות כתיב בה [עכ"ל. וכן] כתב אבי העזרי נראה לי כדבריו דלא מוקמינן קרא דאחרי הוטמאה אלא בסוטה הנסתרת והיינו שזינתה תחת בעלה, (לס"ג) [מרדכי (יבמות סי' ב')]. ב)0אמרינן התם בפרק האשה שהלכה (דף קי"ז) אמר רב נחמן באת אשתו לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין דאדעתא דכתובה אתאי, ומסופק שם באמרה שני דברים מת בעלי ותנו לי כתובתי מהו, עכ"ל. [אפילו עד מפי עד מפי שפחה מפי קרובים נאמנים, עכ"ל תוספות. משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרי, עכ"ל פרק האשה שלום (דף קט"ז)]. ג)0ועד אחד במלחמה בעיא היא ולא איפשט ופסק רב אלפס שאין מועיל אלא אם כן אמר מת וקברתיו שזהו עדות ברור ואם לא אמר כן אף שני עדים אינם נאמנים, וכתב רבינו משה (הלכות גירושין פ' י"ג ה"ב) אינה נאמנת לומר מת במלחמה אף בקברתיו (ו)אם המלחמה ידועה גרסינן בירושלמי (יבמות פרק ט"ו ה"א) עד אחד [אומר] מת במלחמה מהו ומסיק דמעשה בא לפני ר' אמי ואמר אם נשאת לא תצא ואם לא נשאת לא תינשא, עכ"ל בפרק האשה, ס"ג. ד)0[עבד רבינו תם מעשה ביהודית שנשתמדה ולקחה גוי להיות לו לאשה ונתגיירו והתיר רבינו תם להיות לה לאיש אע"ג דתרי נטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל דאין (עמה) [ערוה] לגוי וראייתו מאסתר דפרהסיא הוה [וכו'], ולא נראה דהא אמרינן מזנה על יד גוי ואם כן יש ערוה לגוי, עכ"ל בסוף פרק בן סורר ומורה בתוספות (סנהדרין דף ע"ד ד"ה והא)]. ה)0תו' מס"ג. ואם לא קינא לה ונסתרה אינה נאסרת על בעלה, ופסק רבינו חננאל (מכות דף ז') שנאסרה לבעלה משעת שיראו עדים שמתנהגים זה עם זה דבוקים במחבואות כמנאפים, ואין צריך שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת. הג', אבל משישמעו אותן מנאפים לא שמענו כי מה שמיעה שייכת במנאפים כך פירש הר"ם, עכ"ל המרדכי (יבמות סי' ט"ו). אבל בסתירה לבד אינה נאסרת כאשר ביארנו. גרסינן בפרק ארוסה במסכת סוטה (דף כ"ז) אשה מזנה בניה כשירים רוב בעילות אחר הבעל.
<h2>דף קיז:</h2>
תו' מס"ג, בפרק האשה (דף קי"ז) בא אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואחר כך בא אחד והכחיש הראשון ואומר לא מת הרי זה לא תצא מהתירה הראשון שכך הוא אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדות ואין דבריו של אחד במקום שנים. הג', המעיד על אשה לא יש(י)אנה ודווקא אחד שמעיד שמא לכך הוא עושה שישאנה אבל שנים איתתא [לבי תרי] לא חזיא ומותרת לו, עכ"ל בפרק ב' דכתובות (דף כ"ב).
<h2>דף קכ.</h2>
מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין והכירו בהם שהוא פלוני מעידין עליו שהוא פלוני ואם ניטל אחד מאילו אע"פ שיש להם סימנים כגון בגופו או בכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כי שמא אחר הוא, במה דברים אמורים כשראו אותו תוך ג' ימים אחר הריגתו או מיתתו אבל אחר ג' ימים אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה. הג', פר"י והיינו דווקא כשאין שם [אלא] הפרצוף אבל אם שם כל גופו אפילו אין שם (אלא) פדחתו וחוטם ניכר הוי היטב על יד סימני הגוף ועוד דשמא דווקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל על ידי טביעות עין ניכר היטב כיון שיש שם כל גופו ואפילו אחר כמה ימים, והיכא שאינו נחבל בפנים יוכלו להביא ראייה אפילו אחר כמה ימים והיכא (שאינו) [ש]נחבל בפנים הפרצוף דאין מעידין עליו אלא תוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם, וגם יכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו תוך ג' ימים כך פר"י בהאשה בתרא על אין מעידין [אלא] פרצוף פנים, לשון ר"י (יבמות דף ק"כ ד"ה אין מעידין).
<h2>דף קכא.</h2>
טבע בים והשליכו ים ליבשה אפילו שהה כמה ימים במים אם הכירו פניו וחוטמו מעידים עליו שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים אחר כ"ד שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה. הג', כשמסתכלין בצורתו להכירו להעיד עליו בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה, ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אילו משיאין את אשתו, עכ"ל המיימוני (הלכות גירושין פי"ג הל' כ"א).
אמרינן בפרק ב' דיבמות העד שהעיד על האשה שמת בעלה בדבר שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידין על אדם שמת אלא בראוהו שמת ודאי ואין בו ספק, כיצד ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא למקום אחר, ואם נפל למים מכונסים שיש להם סוף כגון בור ומערה ועמד וראה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו. האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו שלא נראה מעולם הרי זו לא תנשא בעדות זו כדפי' ואם נשאת לא תצא, ואפילו גוי שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו לא תצא כדאמר [שם] רב אשי. וחכם שהורה להשיא אותה לכתחילה מנדין אותו (כי אמר) [כדאמר] תא לישמתיה.
<h2>דף קכא:</h2>
ואומר אדם שטבע במים שאין להם סוף והלכה אשתו ונשאת בלא התרת חכם יש לנדות אותה והבעל כמו כן עד שיגרשנה כדאמר פרק ב' דיבמות ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא אמר רב נחמן האלוקים אכלוהו כוורי לחסא מדבורי דרב נחמן אזלא (ל)דביתהו דחסא ואינסבא ולא אמר לה ולא מידי משמע מדיבורי דרב נחמן יש להביא ראייה שאין להנשא כי אם על פי חכם ואם נשאת כופין שניהם לגרש האיש והאשה, ומי שמעכב מהם האיש או האשה יש לנדות, והחכם שהתיר לה יש לנדותו כדאמרינן פ"ב דיבמות ההוא גברא דטבע באגמא דסמקא אנסבא רב שילא דביתהו אמר ליה רב לשמואל תא לשמתיה אמר ליה (נשאלין) [נשאליי] ברישא שלח ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אשתו אסורה ואגמי דסמקא מים שיש להן סוף או מים שאין להם סוף שלח להם מים שאין להם סוף ומר מאי טעמא עביד הכי שלח להו מטעמאי אנא סברי כיון דקיימא כמים שיש להם סוף דמי ולא היא כיון דאיכא גלי אימר גלי אשפלוה קרי עליה שמואל ותשועה ברוב יועץ אלמא משמע מכאן ראייה לנדות חכם שמתיר אשה שטבע בעלה במים שאין להם סוף לינשא שהרי רב רצה לנדות רב שילא בשביל שהתיר אשתו שנטבע במים שאין להם סוף אם לא אמר שטעה. הג', ומיהו מסקנת הספר אינו כן דמסיק בהדיא דבדיעבד מותר ואפילו אינסבא מעצמה ואפילו במים שאין להם סוף ומה שהביא ראייה מרב נחמן מההיא דחסא דאיתתא מנסבא על פי רב נחמן לא משמע כן כלל דהא פסיק מיניה דההיא דחסא שמע מינא הא דאמרו רבנן דמים שאין להן סוף אסור הני מילי לכתחילה אבל אינסבא לא מפקינין מיניה משמע דאי אינסבא דקאמר אפילו שלא מחמת שום חכם מדקאמר אי נסבא ולא קאמר אנסבא, ומדקאמר הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה דאמר היינו לכתחילה אבל אי נסבא לא מפקינין מינה משמע דקאי מהא דאמור רבנן בעלמא ועוד מדקאמר באידך לישנא והילכתא לא שנא צורבא מדרבנן ולא שנא כו' דיעבד אין לכתחילה לא והתם מיירי בלא דבוריה דרב נחמן וכן פסק בהדיא בספר המצות דאם נשאת לא תצא אפילו במים שאין להם סוף, עכ"ל הגה"ה. תשבץ (סי' תס"ז עיין בהגהות שם).
<h2>דף קכב.</h2>
מצאו בשטר כתוב מת פלוני בן פלוני או נהרג פלוני בן פלוני ונודע שזה כתב ישראל הרי זה תנשא אשתו וכן אמר ר' ירמיה בירושלמי (יבמות פט"ז ה"ז), עכ"ל ס"ג. אם יש עדים מתוך הכתב שאומר מת פלוני אין מתירין את אשתו מפני עדות זה אבל עדים ששמעו מפי עד אחד שראוהו שמת ואפילו עד מפי עד משיאין את אשתו. ואם עשו בית דין בעיר שמת המת והתירו האשה וכתבו כתב אז משיאין האשה מתוך הכתב, ויש לרבנים לקיים חתימת הדיינים אם מכירים חתימתם ולהודיע בעיר שהאשה דרה שמכירין החתימות שתנשא האשה, עכ"ל התו' (יבמות דף קכ"ב ד"ה דחזו ליה) [ס"ג].
כבר ביארנו שעד מפי [עד] (אחר) מפי עבד מפי שפחה מפי קרובים נאמנים במה דברים אמורים ששמע מפי בן דעת מת פלוני אבל שמע מפי שוטה או קטן אין סומכין על דבריהם. שמע מפי התינוקות שאמרו עכשיו באנו מהספידו של פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני חכם עלה אחר מטתו כך וכך עשה במטתו על פי הדברים האילה וכיוצא בהם מעיד על פיו ומשיאין אשתו. ישראל שאמר הרגתי את פלוני הרי אשתו תנשא עליו ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע הרי העיד שמת. כבר ביארנו שגוי מסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד הרי הגוי מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה כמה טובה עשה עמי או כשגוי מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמיהני לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אילו שהם מראים שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן וישראל ששמע מפי גוי מסיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא על פיו במה דברים אמורים כשלא היה שם אמתלא [בעדות] (בדיבור) הגוי אבל הייתה שם אמתלא לא שמא לא יתכוין אלא לדבר אחר כגון שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי את פלוני אין זה מסיח לפי תומו שכונתו להטיל אימה על זה. וכן אם שמע מערכאות של גוים הרגנו את פלוני אין נאמנים שהן מחזיקין עצמם בכזב כדי להטיל אימה וכן כל [כיוצא] כדברים אילו. ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהן אין מעידין עליו שאיפשר שלא יאכלוהו, נפל לחפירת נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה (אחת) [רותחת] של יין או שמן או שנשחט בו רוב הסימנים שאי איפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אילו מעידין עליו. ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדיקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת, ואם ראו העוף אוכל במקום שהנשמה יוצאה בנטילתו כגון מראשו [או כגון מוחו] או לבו או בני מעיין הרי זה מעידין עליו שמת, עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או ראיתיו במפולת או שטבע בים הגדול שמת וכיוצא כאלה דברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. בא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה הואיל ואנחנו יודעים פלוני הידוע הרי אשתו מותרת ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת, יצא ישראל וגוי למקום אחד ובא גוי והסיח לפי תומו ואמר איש פלוני שיצא עמי מכאן (עמי) מת משיאין אשתו אע"פ שאין הגוי יודע אותו האיש והוא שאומר קברתיו, עכ"ל המימוני (הלכות גירושין פי"ג).
<h2>דף קכב:</h2>
הגה"ה מרב אלפס, כתב רב אלפס בסוף יבמות וז"ל, להך פונדיקתא גויה שמשיבה לפי תומה מה שהתחילה (לענות) [לבכות] קודם ששאל[ו]ה איה חבירנו ואחר כך ענתה להם מת וקברתיו שמעינן דהיכא דהתחיל ומסיח לפי תומו כי אע"ג מהדרינן ומגלינן למילתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו, עכ"ל.
מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר מנכסי מלוג. מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומך דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שיהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי הוא חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה, ואם הודיתה שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם (לא) ראה אותה בעצמו ואחר תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גילגול. בשם רבינו תם אמרו ששנים שהעידו על אשת איש שזינתה שצריכים דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה. גרסינן בירושלמי (נדרים פי"א ה' י"ג) האומרת לבעלה טמאה אני כלומר שזינתה תחתיך תביא ראייה לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. אמר רב אילעא מסתברא אם היה חבר בין כך ובין כך הואיל ואמרה לה שזינתה אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואם היה מאמינה וסומך דעתו עליה הרי זה חייב להוציא. מסקינן בפרק נערה (כתובות נ"א), האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר (במדבר ה' י"ג) והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת בין שנאנסה מן גוי בין שנאנסה מישראל. וכל שתחילת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו (לי) [לו] שאלמלא לא אונס הייתי שוכרותו מותרת שהיצר לבשה. ומלשון והיא לא נתפסה דרשו רבותינו (שם) שיש לך אחרת שאף על פי שנתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן, אחד אשת ישראל ואחד אשת כהן שנאנסה כתובתה קיימת העיקר והתוספת ולא הפסידה כתובתה כלום כדאיתא בנדרים פרק אחרון (דף צ"א), וכופין את הכהן ליתן לה הכתובה ולגרשה. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר דינא כדין אשת ישראל שאינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר ואם הייתה נאמנת לו או שאמר לו אדם (שאינו) [שהוא] סומך עליו יוציא ויתן כתובה כדמוכח בקידושין (דף ס"ו) גבי ההוא סמיא, עכ"ל ס"ג.
